מה בין העברת כסף לנתינה מצמיחה?

מאת-ד"ר נורית רייזמן

כהורים, אנו רוצים לתת לילדנו "הכול". הנתינה היא "שריר" טבעי המתחיל לפעול עם הולדת ילדינו, וממשיך כל חיינו.

אנו רוצים לראותם שמחים ומאושרים; אהובים ומטופלים; לא חסרים דבר; לתת להם את מלוא התנאים – במיוחד כאלה שלא היו לנו – על מנת שיוכלו לממש את כל שאיפותיהם וחלומותיהם.

המציאות מלמדת שלא כל נתינה עושה טוב; לא למקבלים ולא לנותנים.

בקרב המקבלים – לא כל נתינה מעוררת שמחה. לא כל נתינה מסייעת להם לצמוח לבוגרים מצליחים, עצמאיים, חופשיים, שמחים.

אצל הנותנים – מוכרת החוויה של תסכול – שלעיתים אף מקבלת דימוי של "כספומט"  – כאשר הנותנים חווים נתינה אין סופית שלתחושתם לא זוכה להערכה; שמתקבלת "כמובן מאליו" מתוך עמדה של "מגיע לי".

כך, לנתינה פנים רבות.

לעיתים היא אכן מצמיחה. היא מאפשרת  לילדים את נקודת הזינוק המיטבית כדי "לכבוש את העולם" – מייצרת ביטחון עצמי, מעוררת שאיפות להישגים ונותנת כלים למימושם.

אך נתינה עלולה גם לייצר  חוויה של תלות בנותן; לנטרל כל מוטיבציה בריאה להתקדמות והתפתחות; לעורר אצל המקבל תחושת אי נוחות של מחויבות ואפילו לעורר כעס כאשר נתפסת כמונעת מכוח ושליטה (ועוד לא דיברנו על רגשות של קיפוח וקינאה ועלבון שמתעוררים כאשר נדמה שאולי מישהו קיבל יותר..).

סוגיית הנתינה מעסיקה הורים רבים – בכלל, והורים בעלי עסקים משפחתיים – בפרט: איך עושים את זה נכון? איך נותנים ועושים טוב? איך משתמשים בנתינה כדי לראות את ילדינו גדלים להיות בוגרים עצמאיים; בטוחים בעצמם; רעבים להצלחה והישגים; בעלי כישורים ויכולות; מממשים את חלומותיהם ושמחים בחייהם? איך נותנים "נתינה בריאה"- כזו שמחזקת יחסים בין הורים לילדיהם, מעודדת יחסים הדדים של קירבה, כבוד, הערכה, הכרת הטוב? איך מייצרים נתינה שהינה בעלת ערך ומשמעות ואכן מצמיחה?

אחד המפתחות להצלחה הוא ההבחנה בין "נתינה" לבין " העברת הון". בספר "מעגל הנתינה, עושר וחוכמה במשפחה" (יוז, מסנזיו, ויתקאר, 2014), מבחינים הכותבים בין שני המושגים:

נתינה מתאפיינת בנשמה וערכים; ברוח מיוחדת המתלווה אליה; היא מביאה לידי ביטוי,  כוונה מיוחדת כלפי המקבל; יש בה רגש וגוון אישי;  חובקת מחשבה ומסר למקבל: מכוונת לצרכיו; לרצונותיו ולמקום בו הוא נמצא בחייו. כאשר אנו דנים בנתינה אנו נוטים לחשוב במונחים של כסף. ואומנם נתינה עשויה להיות כספית, אך לא רק. נתינה במובנה העמוק היא הרבה מעבר לכך. זהו כלל ההון שיש בידי הורים להעניק לילדיהם ועשוי לכלול גם אהבה, הענקת זמן, תשומת לב, עצות , מורשת וערכים כמו גם  חופש ומקום לצמוח.  נתינה כזו יש בה את הפוטנציאל להעצים את הקשר והחיבור שבין הילד להוריו , למשפחתו, לעסק המשפחתי ולתת לו את הכלים הנחוצים להפיכתו לבוגר עצמאי, העומד על רגליו.

"העברת הון", לעומת זאת,  מגלמת בעיקר ערך כספי. היא עשויה להיות מאד נדיבה; מכוונת לעשות טוב ולדאוג לצרכיו של המקבל;  ועדיין אם אינה מותאמת לצורכי המקבל (בעיתוי; בהיקף; במענה לצרכים אחרים שאינם כספיים) היא עלולה לשתק; לכבות את אש ההתלהבות וההישגיות; למנוע מהמקבל  את חווית ההצלחה והמשמעות שאדם חווה רק כאשר משיג דברים בכוחות עצמו  ולהביאו  למצב של תלות; תסכול וחוסר מימוש אישי ומקצועי.

שאלות למחשבה שיכולות לסייע לתהליך מיטבי של נתינה תהיינה, למשל:

מה חשוב לכם בנתינה?

מה ההון שיש לכם להעביר מעבר לכסף?

מה הציפיות הנלוות לנתינה?

מהם הערכים המנחים אתכם?

מהן המטרות (שיקולי מס? חסכון? השקעה? מתנה? שמירת רמת החיים לה הורגלו?)

מה מדיניות הנתינה שלכם?

מהם השלבים הנכונים לנתינה?

מהם מאפייני המקבלים (יודעים להעריך? אחראים? זהירים?)

באיזו מידה ביררתם איתם למה הם זקוקים ומה נכון להם?

השיחה על מתנות וכסף מעוררת לעיתים מתח וחוסר נוחות, הן בקרב הורים והן אצל הילדים – מה שתכופות מוביל להימנעות מעצם קיום השיחה. הקושי בקיום שיחה על כסף ועל מתנות הינו טבעי ונובע בין השאר כיוון שהנושא  מערב סוגיות רגישות של שליטה, אהבה, ציפיות, אחריות, חופש ותלות, צדק והוגנות ביחסים שבין הורים לילדיהם. מצד שני, היכולת להתגבר על החשש ולקיים את השיחה יכול להניב דיאלוג משמעותי על סוגיות שממילא נמצאות כל העת ברקע. דיבור עליהן יכול לצמצם פערים, אי הבנות, פרשנויות שגויות וכיוב' ולאפשר כיוונון מיטבי של הנתינה (מה נותנים? למי? מתי? כמה נותנים? לטובת מה? וכיוב').